14 ספטמבר 2010
חיה ותן לחיות
כותרת המאמר ניראית לכאורה בנאלית. וכי מי אינו יודע כי האמירה הינה נכונה ונאותה. אך לא כך הדבר. אמירה פשוטה זו מגלמת בתוכה למצער את מירב העקרונות הדמוקרטים יחדיו. ואנו כלל לא ידענו זאת.
נביא שני ארועים להמחשת הנושא.
הארוע הראשון הינו מתוקשר ביותר בימים אלו והמדובר בכוונה להקים מרכז תרבות ובחובו מסגד לתפארת ממש בסמוך למקום בו נירצחו בעיר ניו יורק על ידי מוסלמים פנאטים כשלשת אלפים אזרחים אמריקנים משום היותם אמריקנים ותו לא.
אמנם הוויכוח ניטש בידי מתנגדי ומחייבי בנית המסגד ולכאורה קיים שקול כוחות תיקשורתי בינהם, אך לאמיתו של דבר, המתנגדים להקמת המסגד מספרם עולה מונים רבים וברוב מוחץ (67%) על פני המחייבים את ההקמה.
ללא כל ספק צודקים השוללים את הקמת המסגד במקומו הנוכחי. הללו אינם שוללים את זכותם של המוסלמים לחופש פולחן ואינם שוללים לכן את הזכות להקים מסגד איסלמי בכל מקום בארה"ב. הם שוללים אך את הקמתו במקום הספציפי המדובר והצדק כמובן עמם. שהרי למה הדבר דומה, ליוזמה להקים יד זיכרון לפועלו של אדולף היטלר בסמוך למוסד יד ושם בירושלים בעילה של "קרוב ללבבות" בין הנאצים ליהודים.
לעומתם מחייבי הקמת המסגד טוענים כי הקמת המסגד מבטאת את הסובלנות וחופש הפולחן המוקנה לכל בני הדתות בארה"ב. נכון, צודקים. אלא מאי, טיעונם אווילי ושרלטני באשר מתנגדי ההקמה אינם שוללים את טיעון המחייבים. אלו אף אלו תומכים בזכות לחופש פולחן דתי לכל. ההבדל, וכאן נעוצה הבעיה הינו במיקום. והנה אנו באים לאמירה הבנאלית בכותרת "חיה ותן לחיות".
לכאורה, במדה ובהנחה כי הצדק הוא בידי שני הצדדים הרי הדבר מרמז על פתיחת מלחמת עולם שלעולם לא תסתים בין צדדים יריבים. שהרי אלו גם אלו צודקים וכך מה תקנו חכמים בתקנתם? . גם אם נניח כי הצדק הוא בידי מחיביי ההקמה הרי עצם המיקום מהווה פרובוקציה, כאצבע בעין, כהכנסת חזיר למקום קדוש עבור השוללים את ההקמה במיקום המדובר. ומכאן מי הוא שזכותו גוברת על משנהו? ובכן, זכותו של כל צד שווה בדיוק לזכותו של הצד השני. ולכך קיימת תקנה והיא עקרון "השקול המידתי"
ה'שקול המידתי' בנושאים מעין אלו הינו מציאת פיתרון מידתי אשר ישמור על זכויותיו הלגיטימיות של כל צד וכן יאפשר לכל צד לצאת ותאוותו בידו אף כי וויתר במשהו על עמדותיו התחיליות. במקרה דנן הפיתרון פשוט, בנה מסגדך במרחק כבוד (והגדרת המרחק נתונה למשא ומתן אך וודאי כי לא 100 המטרים כיום), ממקום "גיא ההריגה" של פיגועי 9/11 .
בכך שעירית ניו-יורק (עם האוויל בלומברג בראשם) בגיבוי האיסלמיסט (תרתי משמע) חוסיין אובמה יתעקשו ויבנו את "המסגד" במקום הרצח, ינציחו הללו את האיבה בין הצדדים לשנים ארוכות. המסגד ישמש כסמל והוכחה ניצחת בידי שוטמי האיסלם, ניפגעי הטרור האיסלמי עד עתה ואלו אשר עוד ירבו וודאי עם השנים, כי בכוונתו להשתלט על אדמות ונפשות לא לו תוך שיוצר פרובוקציה בכוונת מכוון. בכך תהפוך הקמת המסגד את כוונת הפיוס (הרשו לנו לפקפק מאד-מאד-מאד ב"כוונות הפיוס" של האיסלמיסטים עם קורבנותיהם), לסיבה למתח ושינאה תמידית שלא תישכח בין הניצים. בקצרה, המחייבים את הקמת המסגד כאמור, "מכניסים ראש בריא למיטה חולה" ומנציחים את מלחמת הדתות או אם תרצו מלחמת התרבות, לשנים ארוכות ללא סיכוי לפיתרון. הקמת המסגד לכן מהווה סממן לטיפשות משרישה או לכוונת זדון ובוודאי ל"הוצאת אצבע משולשת" לקורבנות, ללא תכלית ממשית.
ניראה כי המשותף לכולנו ובפרט בעולם המערבי הוא התעלמות מעובדות. אנו כולנו מצטנפים בחמימות המחבקת של האשליה, לגבי רבים מאיתנו העובדות אך טורדות את שלוותנו וערפילי מוחתינו ומוטב כי לא הוצגו כלל.
אין ולו מסגד אחד בעולם המערבי, ושוב , אין ולו מסגד אחד ויחיד מבין האלפים אשר הוקמו בעשורים האחרונים ברחבי העולם המערבי אשר לא נערכות בו באורח רציף וגלוי לחלוטין הסתה פרועה ונחרצת כנגד מאמיני דתות אחרות על פני האיסלם. ההסתה הזו מחצרצת השכם והערב את הצורך להסב את דתם של הכופרים בדת המוסלמית, אם בטוב ואם בחרב. ההסתה הזו משכנעת את המאמינים כי קרוב היום והאיסלם יקח את שמגיע לו בדין (דין קוראן) דהיינו, שליטת "השריעה", היא החוק הסדר והמנהג האיסלמי ברחבי העולם.
ובכן מיהו האוויל המשריש המשווה בנפשו כי דווקא הפעם, דווקא במסגד ב"גראונד זירו" יהיו פני הדברים שונים?
ומכאן לארוע השני. הבה ונסב מבטנו לירושלים ול"מצעד הגאים" השנתי הנערך בו. הבה וניטול את שניכתב לעיל בנושא המסגד המושמץ ונחליף כל תאור מקום והאיסלמיסטים המעורבים בו במילים "ירושלים" ו"קהילה גאה". לא נהיה מסוגלים ולו באיזמל מנתחים חד ליצור הבדל בין השנים. לגבי שני הארועים שריר וקיים המונח "חיה ותן לחיות". לגבי שני הארועים פיתרון "השקול המדתי" שורר וחייב להיגזר בדיוק נימרץ.
את אשר "הקהילה הגאה" רואה כזכות דמוקרטית מוקנה, רואים מתנגדי המצעד אכן כן, כפרובוקציה, כאצבע בעין, כהכנסת חזיר למקום קדוש והתרסה בדרך של אצבע משולשת. אין אנו באים כאן לקבוע מי צודק יותר בעצם הטיעון אלא להניח כי שני הצדדים צודקים ומכאן חל עליהם כלל "חייה ותן לחיות" דהיינו זה שעליו להיפתר בדרך 'השקול-המידתי'.
גם כאן הפיתרון כולל וויתור מסוים של כל צד באורח מושכל ומידתי. לדוגמא, "מצעד הגאים" אל לו להערך במרכז העיר ירושלים וכמובן שלא בסמיכות לשכונות חרדיות. מאידך גיסא, המצעד יערך בירושלים אך בפאתי העיר במקום שלא יעורר תרעומת ופגיעה ברגשות. ההתר שנתן בית המשפט העליון למצעד הקהילה הגאה במרכז העיר ירושלים מלמד על אפסותם ונחיתותם האינטלקטואלית-המשפטית של השופטים היושבים בדין. הללו מוכיחים שוב ושוב כי אין שופטים בירושלים. הדבר מלמד כי המדובר באנשים קטנים אשר אינם מסוגלים להתרומם מעל תסבוכת המלל המשפטי ולראות את התמונה הכללית לאשורה.
מעורר ענין הוא דווקא מצעד אנשי הימין באום-אל פחם אשר נערך לאחרונה. כאן כבר הישכילו הצדדים (וזה עומד לזכות הערבים ופעילי הימין כאחד), להבין כי הזכות הדמוקרטית מחייבת את עריכת המצעד באום אל פחם אך הזכות להתחשבות ברגשות התושבים השוללים את עריכת המצעד מחייבת את עריכתו בפאתי העיר. אכן 'שקול-מידתי' כהילכתו. אלא שמכאן עלינו גם להסיק כי רגשותיהם של ערבים מכובדים במדינת ישראל בעוד שרגשותיהם של יהודים דתיים כבמקרה "מצעד הגאוה" בירושלים ניבעטים בבוז הצידה דווקא בידי אלו המופקדים (לכאורה) על קיום הזכויות של כל צד במדה שווה בהתאם לחוק. השופטים "העליונים" הללו מערבים רגשות דחיה אישיים ואג'נדה פוליטית מוטה לעבר צד אחד וכנגד הצד האחר בשיקוליהם השיפוטים ומכאן שאינם ראויים לשבת לכס המשפט ולחרוץ גורלות.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
